מה מיוחד ביום שבת?

"מה מיוחד ביום שבת?" שאלה המורה את כיתה א'2 ואני ידעתי את התשובה, מרים יד מהססת לאוויר העולם. ידעתי את התשובה, כי הייתי הולך בשבת בבוקר לתפילה בבית הכנסת והאור של השמש בעיניי והשקט שאיננו מופר על ידי רעש מכוניות מאפשר לציפורים לצייץ במלוא הכוח."אתה שם" החוותה המורה, ואני עניתי "מה שמיוחד ביום השבת זה שהציפורים מצייצות". המורה מביטה בי בדממה ואז אומרת "לא נכון. הציפורים מצייצות בכל יום. מישהו אחר רוצה לענות", ואני כבר מתחיל לקבור את עצמי בתוך שריון ויכול לשמוע עם הד את התשובה הנכונה "יפה מאוד יהודה, אסור לנסוע ביום שבת". אז אם גם אתם מאלו שיודעים לתת תשובות בעיקר לעצמכם, הגעתם למקום הנכון.







יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

מדוע זה תשאל לשמי והוא פלאי?- על נורמות פואטיות חדשות בשירה העברית.תגובה לאילן ברקוביץ.

התלבטות קשה הייתה אם להגיב לדברי הביקורת של אילן ברקוביץ על גיליון "משיב הרוח" ופרויקט "תפילות שלנו 4", גיליון שאותו ערכתי. הסיבות היו פשוטות- אני יוצר תרבות ולא מבקר תרבות וזכותו של ברקוביץ' להבין את מלאכת היצירה שלי כרצונו, גיליון תפילות שלנו יצא לאור 3 פעמים לפני הפעם הרביעית שהייתה תחת העריכה שלי ובכל הפעמים הוא יצא לאור באותה המתכונת של העלמת שמות הכותבים- ואינני רואה את עצמי סניגור ועולה על בריקדות בעניין שיכול היה להיות אחרת, והחשוב מכל, אילן ברקוביץ' זיהה ובצדק כי יש מניע נסתר מאחורי העלמת שמות המשוררים, מניע שאם אגלה אותו פעולתו תיפגע, אותו מניע כנראה פעל את פעולתו ואכן גרם לקורא רגיש וקשוב כברקוביץ' לטלטלה עזה עד כי הוא הטיל את הגיליון לפח בלי לקרוא את תוכנו (שיצא לזכר אמא שלי, בת שבע לור חדד,  והרב מנחם פרומן).

בכל זאת החלטתי לפרסם תגובה, והתגובה תהיה זהירה ולא נוגעת במהות עניין ההסתרה, ואקווה כי די יהיה לחכם ברמיזה, כי עדיין אשמח בכל קורא ואילן. אני מדגיש כי מה שאכתוב מתייחס רק לרובד הספרותי של העלמת שם הכותב ולא לרובדים רוחניים כאלו ואחרים שנמצאים גם הם אך הם אינם מעינינו של הדיאלוג הנוכחי עם ברקוביץ׳.

איש ספרות של מאות קודמות במידה והיה נשאל על "מהו הדבר החשוב ביותר בשירה?" קרוב לוודאי שהיה מזכיר את המשקל והחרוז, ואיש ספרות של ימינו מה נותר לו לענות?

העשור האחרון עשור של תהפוכות הוא. התודעה הסקרנית רוצה לדעת הכל ובידיעת השם נראה שדי לה על מנת להכיל את הכותב והנכתב. חיפוש מהיר בגוגל בעקבות סקרנות שהעלתה קריאת השיר, קישורים בפייסבוק, סרטון ביוטיוב, ובא לציון גואל, הסקרנות באה על סיפוקה, וידיעת השירה מה יהיה עליה?

מהו הסוף פסוק של תחילת הדיאלוג הנוצר בין המשורר לבין הקורא. האם ההתחלה נגמרת בסוף קריאת השיר או שמא בעקבות סקרנות שנוצרת ותשוקה שלא באה על סיפוקה לדעת את מקור השיר, ההתחלה נמשכת בהשקעת מאמצים אקטיבית ויצירת קשר עם עורך הגיליון ובקשה לדעת מי כתב שיר מסוים? האם יש ערך להתחלה אקטיבית שכזו? האם יש משמעות לכך שגם אחרי יצירת הקשר לא תינתן תשובה ואיזו שהיא אי ידיעה תמשיך לכרסם בתודעת הקורא?.

האם מבקר תרבות יכול להרשות לעצמו להתעלם מיצירות ספרותיות שנוצרות על בסיס נורמות פואטיות חדשות גם אם הוא לא מבין אותן עד תומן?. האם יש מקום לביקורת תרבות רצינית ולא מדחיקה גם ביחס למה שאיננו נכתב ולא רק ביחס למה שנכתב?

כיסוי השם כאפשרות לבחינת הקורא את עצמו ואת שחושב הוא את עצמו ואת שחושב הוא מה היא כתיבה של אחרים "על נקלה". (רמז קטן, שירה אסכטולוגית לא נוצרת רק על ידי יעקב ביטון)
גילוי שכזה במידה והקורא יהיה מספיק כנה עם עצמו ייתכן ותיקח אותו למקומות חדשים ולגילוי של כותבים שלא ידע על קיומם.

המסורת הספרותית היהודית לדורותיה ידעה כבר הסתרות ספרותיות (ספר הזוהר, מדרשי חז"ל, הופעות של מלאכים). כל הסתרה וסיבותיה עמה ואמנם אני לא איש דתי אבל בהחלט מסורתי ונראה לי שהתקופה שלנו (הן כללית והן יהודית) דורשת החייאה מחדש של נורמה פואטית שנשכחה ואולי כעת הגיעה זמנה להתעורר מחדש.

אני ממש מקווה כי הדברים יישרו נתיבות והגיליון ימצא מסילות לליבו של אילן. בהזדמנות זו תודה רבה ל"משיבי הרוח" שהסכימו לארח אותנו ואת הפרויקט ושבכוחות משותפים הוצאנו לאור גיליון שהופץ בלמעלה מ5000 עותקים ברחבי הארץ.
והערה אחרונה- לכל מי שהיה לו לא נעים. נשמח מאוד לענות על שאלות שיופנו אלינו ויעסקו בנושא "מי כתב מה". לא מבטיח תשובה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה